<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ג'</h1>
<h2>דף מג:</h2>
ותו גרסינן בסנהדרין [ל"א ע"א] ההיא אתתא דנפק שטרא מתותיה ידה בבי דינא ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימנה רב נחמן משום מגו דאי בעיא קלתא ולא אפקא בב"ד. והיכא דאפקא בבי דינא ואתחזק בב"ד אם מתחלה הוציאו השליש לזכות הלוה אה"נ דמהימן אפילו אפקיה בבי דינא, ואע"ג דאזל ליה טענת מגו דאי בעי קלתיה כההיא עובדא דההיא אתתא. איכא דאמרי לא הימנה ר"נ, דס"ל כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרינן. התם נראה דההוא שטרא בתורת שלישות אתא לידה דההיא איתתא והמלוה היה מבקש מעותיו מן הלוה והיא הוציאה אותו שטר בב"ד ולא קאמרה מידי ושתקה עד שנתקיים השטר בב"ד, והשתא אמרה פריעא הוא, מש"ה לא הימנה ר"נ דכיון שהוציאה לתביעת המלוה ושתקה עד שנתקיים ה"ל כמאן דאמר ידענא ביה דלא פריעא הוא והשתא מהדר קא מהדרא בה, ומש"ה לא הימנה לחוב המלוה כיון דמתחלה הוציאתו לזכות המלוה. אבל שליש שהוציא השטר לזכות המלוה ומיד שמביאו לב"ד טען ידעתי בו שהוא פרוע כולו או מקצתו בודאי מהימן בתורת שליש אפילו לר"נ. וכל זה שהוצרכתי לדחוק הענין מפני שיש פוסקין כאיכא דאמרי דסנהדרין דקתני לא הימנה ר"נ משום דאפקא לב"ד ואתחזק דליכא תו שום מגו דאי בעי קלתא. אבל אנן לא פסקינן כההוא לישנא בתרא, דהא איתותב כדאמרינן איתיביה רבא לר"נ סמפון שיוצא בב"ד אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים או שיצא מתחת ידי שליש הרי זה כשר, אלמא שליש מהימן ואע"פ שהוציא בב"ד ואיתחזק בב"ד, תיובתא דר"נ תיובתא. וכיון דאיתותב בכל ענין נאמן שליש ואע"פ דאפקיה בב"ד ואתחזק בב"ד. וכן פסק הרמב"ם [מלוה פט"ז ה"ח] וז"ל שטר שהיה ביד שליש והוציאו מתחת ידו בב"ד ואמר פרוע הוא נאמן ואע"ג שנתקיים השטר, שאלו רצה היה שורפו או קורעו, ע"כ. וכן שליש שמת ונמצא כתוב מכתיבת ידי שליש או מכתיבת ידי אחר ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא, ואע"פ שאין עדים על הכתב הרי זה שטר פרוע. וכן פסק הרמב"ם ז"ל [שם]. ובתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל שליש נאמן בלא שבועה, דחזקה אין אדם חוטא ולא לו, האי דנפקא שטרא מתותי ידיה ואמרה ידענא ביה דפריעא הוא והימניה רב נחמן מי אצריכה שבועה. ומעשים בכל יום כשהשלישות יוצא מתחת ידו נאמן בלא שבועה. וכתב בעל מתיבות אמרי רבנן שליש קרוב נאמן, דהא אמרינן [גיטין ס"ד ע"א] שליש נאמן משניהם מ"ט דהא הימנוהו ותנן [סנהדרין כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך [אינו] יכול לחזור בו. וכל זמן שהשלישות בידו נקרא שליש ואע"פ שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד מהן ולא החזיר עדין שליש הוא ונאמן. וכתוב בספר העטור מסתברא שאם נעשה שליש לזמן ידוע ועבר אותו זמן אין לו ליתן אלא [בפני] שניהם, ויבא בפני ב"ד ויפרש ענין השלישות בפניהם, שמא יפול ביניהן מחלוקת ואם יצא השלישות מידו לא יהא נאמן אלא כעד אחד, ולפיכך צריך שיכתבו ב"ד הענין ויחתמו או שיודיעוהו תחלה כי היכי דעבדינן [בנפרע] שלא בפניו, ע"כ.
והיכא דלא מודו לשליש דאוקמוה שליש איכא מ"ד דכי אמרינן שליש נאמן משניהם דוקא כי קא מודו תרוייהו דאוקמוה שליש עליהם מההוא מדעם דאיתיה תחת ידו, וזה לשון שליש מלשון משולש א"נ מלשון מקרא [שמות י"ד] דכתיב ושלישים על כולו, והוא שיש עסק או ענין בין שניהם, וכדי שלא יפול מחלוקת והכחשה ביניהם משלשים אותו עסק ביד שלישי להיות נאמן עליהם, והיינו הוא דמהימן משום דהא הימנוה תרוייהו עליהו ובתר הכי אי טעין חד דפרע מהאי שטרא כ' דינרין ואידך קא טעין דקא פרע נ' ואמר שליש כחד מנהון או דלא כחד מנהון, ותרוייהו מודו דאשלשוה עלייהו איהו מהימן טפי מנייהו, אבל היכא דלא קא מודה האי דפליג בהדי שליש דאוקמיה שליש עילויה אלא דקא טעין דמעולם לא הוה שליש ביניהון או דקא טעין עלויה חד מינייהו דבפקדון מסריה ניהליה דליהדרי בידיה כל אימת דתבע ליה מיניה, לא מבעיא אי איכא תרעומת ביניה לדיליה לשליש וקא מחייב תשלומין ההוא שליש אי קא מודה דהשתא דכפר ה"נ נוגע בדבר ולא מהימנינן ליה, [אלא] אפילו לא מחייב איהו במידי אי איכא כפירה ביניהון של לוה והמלוה והשליש מעיד עליהן כאחד מהן לא אמרינן בהא השליש נאמן, כיון דאיהו אומר לשליש כי בפקדון מסרו בידו ולא היה שליש ביניהם מעולם ונמצא שיש הכחשה בינו ובין השלישות מענין השלישות, אע"פ שאין עליו שום חוב ממון תו לא מהימן ביניהם. ולפי סברא זו צריך שיעשו שניהן השלישות בעדים שיעידו ביניהם אם יפול הכחשה בין השליש וביניהם לכפור בו השלישות. וסברא זו בעיני סברא דלאו דסמכא היא, דלעולם השליש נאמן בכל דבר כשנים, אחר שהשלישות יוצא מתחת ידו, ואע"פ שיש הכחשה ביניהם ומכחיש אותו אחד מהן שלא היה שליש ביניהם כי נפקד מאחד מהם היה, הוא נאמן ביניהם ויעשה כדבריו. וכדגרסינן בגיטין פרק התקבל [ס"ד ע"א] איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין, כלומר שאהיה שליש להולכה ועשיתי שליחותך ונתתיו לה, רב הונא אמר בעל מהימן, דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדידיה הוה יהיב לה כיון שהם בעיר אחד, ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, הרי הוא מודה שהאמינו על דרך פקדון מ"מ, ומדהימניה ואודי כי אפקיד בידיה להאמינו עליו מעתה ואפילו הוא מכחישו וזה טוען דלגרושין מסרו בידו. ואותיב ר' אבא לרב הונא מההיא דתניא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והשליש נאמן משניהם, וקשיא לרב הונא דאמר בעל נאמן ולא שליש. ופריק שאני ממון דאיתיהיב למחילה, כלומר דכיון שהאמינו ומסרו בידו אפילו לפקדון האמינו לכל דבר שיאמר, אבל במילתא דאיסורא אין בידו להאמינו. ופסק הרב בהלכותיו כרב חסדא. מכל זה למדנו דכיון דההיא דשליש נאמן משניהם דקא מקשה מינה על ענין שליש הבא במקום הכחשה, ש"מ דמילתא פשיטא ליה דשליש אפילו במקום הכחשה מהימן כיון דאודי דהימניה לפקדון אודי דמהימן הוא גביה לההוא מדעם ומהימנינן ליה לכל מילי דאמר עליה אע"ג דמכחשי ליה. וטעמא דמילתא דהא הימניה. ותו דשלישות יוצא מתחת ידו הוא ואי בעי קלתיה אי הוה מהדר שטרא ללוה מעקרא. וכיון דחזינא בהאי סוגיא דכי הדדי נינהו שליש בהכחשה לשאר שליש ש"מ דכל שליש מהימן אפילו בהכחשה. ואע"ג דאיכא מרבוותא דכתבי שאם יש עליהם שום תערומת מן השליש בענין שלישותו אע"ג דנפיק מתותי ידיה ה"ל נוגע בעדותו ולא מהימן, הא לא קשיא, שלא נאמרו דברי הגאונים אלא כשיש מחלוקת ביניהם שהוא אומר לא השלשתם בידי אלא כך והן אומרים [או] אחד מהם אומר שיותר השלישות בידו, דהתם כיון דמחייב להו שבועה נוגע בעדות הוא מקרי ותו לא מהימן, דבעל דבר הדר ביניהו ותו לא מקרי שליש, וכדאמרינן בקדושין [מ"ג ע"ב] גבי הן הן שלוחיו והשתא דתקון רבנן שבועת היסת הוו להו שלוחין נוגעין בעדותן וכולא מלתא כדאיתא התם. והא נמי דכוותא היא. אבל היכא דלית להו תרעומת עילויה אלא שזה אומר נפקד ממני היית להחזירו לי וזה אומר לא כי שליש מנית אותי עליו בינך ובין פלוני, בזה השליש נאמן, דהא הימניה עילויה. ולא תימא דוקא כי טעין ליה נפקד היית מהימן דמ"מ הא קא מודה ליה דהימניה לפקדון מיהת, ומדהמניה מהימן עילויה בכל מאי דאמר, אלא אפילו טעין ליה חד מנהון גזלתו ממני ואיהו טעין לא כי שליש מנית אותי על עסק זה בינך ובין פלוני והכי הוה, כיון דליכא תרעומת ביניהון מסך מאי דמסרו ליה אלא כל חד וחד מודה לחבריה סך הענין אלא דאיכא פלוגתא בינייהו אי הוה שליש או גזלן מההוא מדעם, בזה ודאי שליש הוא נקרא עדיין ולאו נוגע בעדותו, דהא לא כפר ליה מידי לצרכיה, ולא מקרי בההיא טענה בעל דבר כיון דלא טעין ליה דידי הוא. וכן קבלה בידינו מסברת הראשונים שכתבו האומר לחברו כלי זה שבידך שלי הוא פקדון שהפקדתי לך, והלה אומר שליש אני בו ושל איש פלוני הוא יבא הוא ויטול את שלו, אין עליו חיוב שבועה כלל, דשליש נאמן משניהם ומסתמא חזקה אין אדם חוטא ולא לו, והואיל ואיתיה תחות ידיה איהו נאמן במאי דאמר ביניהון, דמעיד נקרא ולא בעל דבר, דא"כ לא מצינו שליש שיועיל אא"כ מעמידין אותו ביניהון בעדים, ובודאי דכולה [סוגיא] משמע דבלא סהדי אוקמוה ואיהו מהימן, דא"כ מאי נאמנותיה, וחזקה אין אדם חוטא ולא לו קא מסייע ליה ומהימן. ואין צ"ל אם טען כי ממנו נפל ומצאו השליש אבל לא טען שהפקידו בידו ולא השלישו בידו, דכיון דטען דנפל מיניה ודרך מציאה בא לידיו ולא השליש, הא קי"ל [ב"מ י"ב ע"ב] מצא שט"ח בשוק לא יחזיר לא לזה ולא לזה, וכיון דמודה וטען דנפל מיניה איתרע, וטענת נפילה לאו מששא אית בה, ושליש מהימן דמסייע ליה חזקה דאמרן.
<h2>דף עג:</h2>
והיכא ששטר חוב לא נמצא בשוק וגם אינו יוצא מתחת המלוה אלא שמוציאו שליש שהושלש בידו וטען מלוה שכולו היה חייב לו והלוה טוען שכולו פרוע, אם נאמן השליש עליהם במה שיעיד ביניהם. על זה גרסינן בקדושין פרק עשרה יוחסין [ועי' תוספתא ב"מ פ"א ה"ו] הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם, זה אומר כך וזה אומר כך שליש נאמן, אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם. וקא מפרשי רבוותא שלישות יוצא מתחת ידו נאמן כשני עדים כשרים, אין יוצא מתחת ידו הרי זה כעד אחד, וכל המכחישו חייב שבועת התורה כדין עד אחד שנשבע האחר כנגדו. וכתב בעל העטור בשם רבי יהודה אלברצלוני שליש שאינו יוצא מתחת ידו דקאמרינן דמ"מ הוי כעד אחד דוקא ששניהם נסתלקו מעל השליש ואין עליו שום תרעומת בענין [השלישות], אבל יש להם עליו שום תרעומת לא הוי אפילו כעד אחד, כי השלישות ה"ל כנוגע בעדותו ולא מקבלינן סהדותיה, ע"כ.
